 לחצו להגדלה |
האוניברסיטה המשודרת, 1995. 143 עמ'.
על הסופר:
מרצה להיסטוריה של ימי-הביניים בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב, ומתמחה בתופעות דתיות בתקופה הזאת.
על גב הספר:
בשנות ה-30 של המאה ה-1 הוצא להורג בצליבה היהודי הגלילי ישוע בן יוסף. היה זה אירוע לא חשוב, שהתרחש בשולי האימפריה הרומית. קומץ חסידיו, אנשים פשוטים, רובם חסרי השכלה, ניסו, במידה מוגבלת של הצלחה, לשכנע אחרים כי רבם היה המשיח, כי קם לתחייה ביום השלישי לאחר מותו, וכי הוא עתיד לשוב אל העולם ביום הדין. מעטים האמינו כי הופעתה של חבורה זו הינה יותר מאשר אפיזודה חולפת. אבל מה שנראה בלתי-אפשרי קם והיה: במאה ה-4 הפכה הנצרות מאמונתה של כת קטנה ונרדפת לדת האימפריה הרומית. בתקופה שלאחר התמוטטות האימפריה במערב עיצבה הנצרות את תפיסת עולמם של עמי אירופה, ושימשה גורם מלכד לערב רב של תרבויות ומסורות שקמו על חורבות התרבות הקלסית. החל מן המאה ה-12 השיגה הכנסייה הנוצרית, באמצעות מוסד האפיפיורות, עמדת השפעה חסרת תקדים על ענייניה הפוליטיים והתרבותיים של אירופה: היא היתה מופקדת על עיצוב תפיסת הידע של החברה האירופית ועל הקמת האוניברסיטאות ביבשת, |
|
|
