תמונה של בית אבי, מאת: סילביה פרייזר

: Ynet, 10.11.10, ע"י שז: הספר נפתח בהערת המחברת, סופרת קנדית ידועה: "הסיפור שאני מספרת בספר הזה הוא אוטוביוגרפי. עקב מחלת השיכחה, נעלמו מזכרוני רוב האירועים המתוארים בו עד לפני שלוש שנים/ העובדה שאבי ניצל אותי מבחינה מינית אומתה על ידי מקורות חיצוניים. אחרי הכול מתברר, שהסוד המשפחתי שלנו לא היה סוד כמוס". שלושה דברים בולטים במיוחד לעיניי מקריאת הקדמה זאת. קודם כל, האומץ. האומץ של סופרת ידועה לגולל את סיפורה האישי ולהסתכן בכך שיסווגוהו כסיפורת אוטוביוגרפית נטולת ערך ספרותי (מה שאיננו. זהו ספר סוחף, מטלטל, עמוק ואיכותי לדעתי). שנית - הדבר אותו פרייזר מכנה: מחלת השיכחה. מעניין כמה נשים שעברו גילוי עריות סובלות מ"מחלת השיכחה". כמה מהן מתייסרות במשך כל חייהן כשהן נתונות בצללים שבין ידיעה לבין אי ידיעה, מואשמות בשיגעון, בהמצאה וברשעות. הספר הזה מגלה כיצד, בעזרת אומץ ונכונות לזכור, עולים הזכרונות צעד אחר צעד, מוקאים מגרונה של פרייזר הבוגרת כמו חתיכות זכוכית החותכות את גרונה אך אינן מצליחות להשתיק אותה. מי שמתלבטת, היה או לא היה, תוכל להיתמך בספר הזה כדי למצוא את עצמה בזכרונות, בסימ ...
למסירה ברמת גן (מתוך קטגוריית סיפורת) - למעבר למודעה